מרכז מורשת ליהדות אתיופיה
מרכז מורשת ליהדות אתיופיה
the Ethiopian Jews Cultural Center
עברית
English
הוסף למועדפים
Vedio Clips
 עמוד הבית   
|
 בהלצ'ין   
|
 היסטוריה   
|
  תרבות   
|
  פורום   
|
  כתבות   
|
  להתנדב   
|
  לתרום   
|
  גלריה   
|
  צור קשר   
|
  מפת האתר   

ספריה מרכזית של בהלצ'ין

צפיה בסרטונים חג הסיגד

בהלצ'ין פולקלור -גלריה

חדשות ואירועים

כתבות

סיפורים אישים

גלריה -בהלצ'ין



  ביתא ישראל  

אחדים מבני ביתא ישראל בגונדר וסביבותיה קיבלו אדמות ותארים כמענקים תמורת עבודתם כבנאים ונגרים, אשר בנו את מבצריה וכנסיותיה של העיר, בעוד אחרים הפכו לחיילים בחילות המלך החדשים. גמול האדמות והתארים יצר חלוקה חדשה למעמדות בחברת ביתא ישראל, עם שכבת עלית שהתקדמה אט אט בתוך מבנה החברה האתיופית הכללית, בעוד ההמונים נותרו מסגרים, קדרים, אורגים ואריסים שלא היו בבעלותם אדמות. הדבר מצביע גם על התפצלות כפר-עיר, היות ומענקי האדמה היו רובם ככולם באזור המרכזי של גונדר. 

בני ביתא ישראל שלא הייתה בבעלותם אדמה, המשיכו במובן מסוים להשתייך למעמד הנמוך, שהיה הרוב וכלל מספר גדל והולך של אנשי עבודה, אומנים, סוחרים ומשרתים. אף כי חלוקת המעמדות על בסיס כלכלי הייתה בולטת יותר בעיר, הרי שהבדלי דת וגזע המשיכו אף הם להיות מדד בעל משמעות בקביעת ההשתייכות המעמדית בחברה העירונית. אף שהתערותם בחיי הכלכלה האתיופית גברה והלכה, ביתא ישראל שמרו על תרבותם וזהותם הדתית אשר כפתה עליהם בדלנות חברתית ומתוך כך נוצר תהליך מתמשך של יצירת עדה נפרדת.
 
אומנים
אנשי ביתא ישראל החלו בהגדרה מחדש של תפקידם בסביבת העיר גונדר ובהירארכיה החברתית באתיופיה בכלל, עקב התעסקותם במקצועות הבניה (בנאות ונגרות) והלחימה. אחרים המשיכו לעבוד כמסגרים או אורגים. חלק מהנשים עסקו במקצועות כעיצוב כנסיות ויצרניות צבעים, ואולם המשיכו גם להעסיק עצמן כקדריות. על פי המסורת, תקופת גונדר היוותה את פסגת העיסוק במקצוע, הן מבחינת הרמה אליה הגיעו והן מבחינת מגוון אפשרויות העיסוק שנפרש בפניהם.
הדגש על מקצועות הבנייה והנגרות, כמו גם הלחימה, היה בעל משמעות, היות ומקצועות אלו היו בעלי סטטוס גבוה יותר בחברה האמהרית מאלו של מסגרות, קדרות, או אפילו אריגה. בעובדה שאימצו מקצועות אלו, זכו ביתא ישראל ביחס חיובי מעט יותר מן החברה ואפשרויות הקידום החברתי שלהם היו רחבות יותר.
 במאה השבע-עשרה הם נחשבו שהם "כמעט היחידים" העוסקים במקצוע האריגה. לקראת סוף תקופת גונדר, בכל אופן, רבים מן האורגים והחייטים בתוך העיר היו מוסלמים. ייתכן כי עיסוקם של המוסלמים במקצוע זה התגבר כתוצאה ישירה מעיסוקם כסוחרים אשר הביאו את הכותנה אל גונדר מאזור הגבול של שפלות סודן.
ביתא ישראל עבדו גם כמסגרים החל מן המאה החמש-עשרה. בתקופת גונדר היו ידועים כ"חרשי ברזל מעולים", שיצרו מגוון רחב של מוצרי ברזל, כגון מחרשות, חרמשים, רמחים, חניתות וחרבות. כישוריהם כחרשי ברזל עלו כאשר החלו לייצר מוצרים חדשים כגון מסמרים וכלי עבודה למקצועות הבנייה. המסורת הבלעדית שלהם קובעת גם כי הם החלו לתקן כלי נשק עוד בתחילת מלכות פסילאדאס.
 
על פי המסורת האמהרית,  כישורי ביתא ישראל חצה את גבולות מלכות גונדר. למשל, כאשר איאסו II  (1730-55) שלח משלחת לשאווא בשנת 1730, לצורך איסוף מסים, שמר לעצמו מלך שאווא, אביי, אחדים מבני ביתא ישראל שהיו כלולים במשלחת כחרשי ברזל לצורך ייצור אתים, מחרשות, חניתות וחרבות.
מבחינה היסטורית, לפי התיעוד הקיים מן המאות החמש-עשרה והשש-עשרה, היו חרשי הברזל לפחות מבחינה חלקית בפטרונות חצר המלוכה, וייצרו ותיקנו את כלי המלחמה עבור הצבא. הקשר המלכותי עזר ככל הנראה במעבר ההדרגתי למקצועות הבנייה והנגרות, כאשר מלכים החלו, במאה השש-עשרה וללא ספק במאה השבע-עשרה, לבנות באבן באזור גונדר. ייתכן כי אחדים מביתא ישראל הפכו לבנאים ונגרים עוד בתקופת מלכות גאלאודאוס (1540-59), או דנגל (1563-97), אף כי התיעוד הכתוב הראשון בקשר עם עבודתם במקצועות אלו הינו מן המאה השבע-עשרה. מסורותיהם מאשרות שהם עבדו תחילה כבנאים ולאחר מכן הוענקו להם תשורות אדמה במהלך מלכות סוסניוס (1607-32).
אי לכך, ייתכן כי היו "אנשי מקצוע חדשים" שלמדו את עבודת הבנאות והנגרות מן המיסיונרים הישועים בפאז לצורך בניית ארמונו של סוסניוס בגורגורה בשנת 1614 לערך. בכללות, הן המקורות הכתובים והן אלו שבעל פה מסכימים מכל הבחינות - ביתא ישראל, אמהרה וקמאנט - כי ביתא ישראל היו הבנאים והנגרים העיקרים אשר בנו את ארמונות האבן, הכנסיות, הגשרים והחומות במהלך תקופת גונדר, אף שנעזרו בעובדים מוסלמים וקמאנטים. הבנאים סיתתו את האבנים והניחו אותם, וכן הכינו את המלט. הנגרים בנו את תומכות העץ הכבדות, הדלתות וכן חיפו את הגגות.
אין וודאות מוחלטת באשר לשאלת האחריות הארכיטקטית לבנייה. על פי מקורות עכשוויים היה הארכיטקט של פאסילדס ממוצא הודי. מסורות אתיופיות מאזכרות לעתים קרובות בצורה מעורפלת פורטוגזים וזרים אחרים בכלל, שהיו קרוב לוודאי הודים, לבנטינים או פורטוגזים הודים מאזור גואה. ואולם לעתים נאמר כי האתיופים היו גם הארכיטקטים וגם עובדי הבניין. בתקופת מלכות יוהנס I ואיאסו I, למשל, מופיע שמו של הארכיטקט וואלדה גיורגיס ברשומות ההיסטוריות. לא יהיה זה מפתיע אם אחדים מביתא ישראל עלו עד למדרגת ארכיטקט. תואר ארכיטקט המלוכה נחשב כ"לקה טבביאן". טבביאן היא מילה המשמשת לעתים קרובות לאזכור ביתא ישראל. במקור אמהרי מסויים מוזכר אף בג'ירונד אחד בשם טקלה כארכיטקט בן ביתא ישראל.
תפיסת ביתא ישראל את חשיבותם כבנאים משורטטת בדרמטיות בגרסתם הם למסורת האתיופית בקשר עם בניית המבצר. כאשר נבנה המבצר העיקרי של פסילאדס, נפל בכל לילה קטע המבנה שנבנה במהלך אותו יום. ביתא ישראל מאשרים, כי כאשר המבצר החל להתמוטט, ביקש האדריכל מן המלך להביא עובדים אחרים לעזרתו. המלך הביא את ביתא ישראל, שכישוריהם נודעו בפי כל, והמבצר הושלם ללא כל בעיות נוספות.
במאמר מוסגר יש לציין כי מסורת זו מצביעה גם על תקופת מלכות פאסילאדס, יותר מכל מלך אחר, כתקופת מפתח להתמקדות ביתא ישראל במקצועות הבנייה. מקצוע נוסף בעל משמעות של ביתא ישראל בגונדר היה מקצוע הלחימה, חייל. מקצוע זה היה חשוב במיוחד היות ויכולת צבאית היתה ונותרה הדרך היחידה להתקדמות בסולם החברתי עבור לא-נוצרים. הלחימה עבור המלכים האתיופיים משך שלוש מאות שנים בוודאי הועילה לשמם הטוב כלוחמים, וייתכן שיכולת לחימה זו היתה בשימוש כבר בתחילת המאה השש-עשרה.
פסילאדאס הכיר בתועלת האפשרית כאשר ניסה לארגן מחדש את הממשלה והצבא לאחר שנות ההתפוררות בתקופת מלכות סוסניוס. הוא היה מושל סמן קודם להכתרתו כמלך. ייתכן כי תודות לניסיונו, ייסד יחידות אחדות של חיילי ביתא ישראל, ובתקופת מלכותו, סוברת מסורת ביתא ישראל, כי 150 מאנשיהם הגיעו לעמדות מפתח כמנהיגי מלחמה ויועצים. היחידות הללו המשיכו לפעול גם תחת שלטון יוהנס I, (1667-1682). עליהן נאמר "צבאותיו היו מורכבים אפילו מחיילים מוסלמים ויהודיים", וכי אחד מהגופים של משמר המלכות היה מורכב מיהודים. אף שהזמן המדויק אינו ברור, הרי שמסורות שבעל פה מן המאה התשע-עשרה מזכירות ש500- "קילה" (ביתא ישראל) שירתו כחיילים במלכות גונדר. המספרים אינם מדויקים אולם תפקידם של ביתא ישראל כחיילים היה מבוסס בתקופת גונדר.
 
נשות ביתא ישראל פיתחו מקצועות אומנות אחדים בכדי לסייע בצד תפקידן המסורתי כקדריות. אחד מן המקצועות הללו, שהתפתח תודות לידע שלהן בסוגי האדמה, היה הכנת צבעים. צבעים אלו שימשו קרוב לוודאי אצל נגרי ביתא ישראל לצורך צביעת גגות הבמבוק המפוצל שנבנו עבור ארמונו של יאסו II  (1730-1755). נשות ביתא ישראל היו ידועות גם כיצרניות ה-"גוללת", הקישוט האפייני לגגות הכנסייה - צלב בעל 7 נקודות שבכל אחת מהן נעוצה ביצת יען. נשים אחרות קישטו בדים לתלייה על קירותיהם הפנימיים של הכנסייה ובניינים אחרים.
 
חומר זה נלקח מספרו של ג'יימס קווירין: "ספורה של ביתא ישראל (ביתא ישראל) עד לשנת 1920", סיפור יהודי אתיופיה.

מבצרים, כנסיות ואדמה

כבנאיהם העיקריים של הכנסיות והמבצרים בתקופת שושלת גונדר, השתכרו ביתא ישראל בטובין ובאדמה, אם בצורת מענקים מטעם המלוכה או בצורת זכות לשבת באזורים מסוימים. התפתחות זו גרמה לשינוי התהליך של פינוי ביתא ישראל מאדמותיהם מאז תבוסתם בידי יאשק, במאה החמש-עשרה. כתוצאה מזכויות אלו באדמה, החלו אחדים לעלות בסולם המעמד לעבר השכבה הבינונית של החברה באתיופיה. היות והאדמות היו ממוקמות בשולי הערים, היה מרחב לעיבוד אדמות חקלאיות בצורה עצמאית, בד בבד עם עבודת האומנות בגונדר. ואולם, מאידך, המענקים היו בעלי אופי מוגבל, מפוזרים מבחינה גיאוגרפית ומוגבלים לחלוטין לאזור גונדר בלבד. וכך, הם אמנם סייעו בפיצול החברה הביתא-ישראלית לעירונים/כפריים, ואולם לא שינו לחלוטין את מעמדם החברתי כאומנים חסרי אדמה בתוך המבנה החברתי האביסינטי. בכללות, ביתא ישראל רכשו אדמה "בכל מקום על ידי כנסיות היו להם כמה מגרשים בתווך פה ושם. לא היה בידם אזור מוגדר, אלא היו מפוזרים בין אחרים".
אופיים של מענקי האדמה מעורפל במקצת. מוסרי המידע מתוככי ביתא ישראל מציינים כולם באמצע שנות ה70- של המאה העשרים, כי בתוך האזורים המפוזרים הללו היו בידיהם אדמות השייכות להם בזכות חזקה מכוח ירושות אבותיהם שקיבלו אדמות אלו בתקופת שושלת גונדר. ואולם מחקרים היסטוריים ואנתרופולוגיים מלמדים כי המלך אינו יכול להעניק זכות חזקה, אלא הוא מעניק זכות "גולט" (מס) על חלקות אדמה אחדות. ייתכן כי מה שהתרחש בתקופת גונדר היה זהה לתהליך המתואר בתקופת הפרה-גונדרית, שבה זכויות מס הפכו בהדרגה לזכות חזקה במהלך הדורות. בשנת 1950, למשל, טענו אנשי פלאשה שחיו בבגאמדר, כי יש בידיהם אדמה שניתנה כמענק חזקה-מס לאבותיהם על ידי מנילק, כתמורה לשירותם בצבאותיו. אפשרות נוספת היא שהכנסיות החזיקו באדמות כאדמות קצה (היינו, אדמות כנסיה שניתן לקנותן ולמכרן), ועליהן התירו לביתא ישראל להתיישב ולהתנהג בן כאדמות חזקה, על ידי העברתן בירושה לבני משפחותיהם. אומנים אחרים, כגון היוונים, שהגיעו לאתיופיה בתקופת מלכותו של איאסו II, קיבלו אף הם מענקי אדמה כתמורה לשירותיהם. יהיה אשר יהיה אופיים של חזקות האדמה, ביתא ישראל ראו ביכולת הנגישות שלהם לאדמות קפיצה קדימה ממעמדם כאריסים פשוטים.
 
ההתיישבות המוקדמת של ביתא ישראל באזור גונדר היתה בקאילה- מדה, אבוארה, וגונדרוץ' מאריאם. אזורים אלו הינם בשכנות לשלוש מתוך חמשת כנסיות הבעלות של גונדר
 (restegna dabr), כנסיות עתיקות שנבנו לפני ייסוד עיר הבירה על ידי פאסילאדאס. תאריכים מדויקים לבניית כנסיות אלו לא קיימים, אך הן נבנו ככל הנראה בין המאות החמש-עשרה והשבע-עשרה, ומהוות על כן ראייה להגירה האביסינטית אל האזור במהלך כיבוש ביתא ישראל.
 
קאילה - מדה היה קרוב לוודאי האיזור הוותיק ביותר להתיישבות היות והוא היחיד ששמו כולל את המונחים ששימשו ביחס לביתא ישראל (קאילה) באותה תקופה. הם בוודאי חיו שם עוד לפני שנבנתה כנסיית קאהה איאסוס, ואולם מסורת ביתא ישראל מאשרת רק כי הם התגוררו שם לפני תקופת פאסילאדאס, וכי הוא אישר מאוחר יותר את זכותם להישאר. המקום מוזכר פעמים אחדות בתיעוד ההיסטורי. זה גם היה מקום שוק הקדרות, מה שמצביע בבירור על הקשר לביתא ישראל. קרוב לוודאי כי חוקי ההתיישבות של יוהנס, המתייחסים אליהם כקאילה, הם אלו שאשררו את תביעתם לאזור קאילה -מדה.
אבווארה היה אף הוא אזור התיישבות של ביתא ישראל בתקופת פרה-פאסילאדאס. הם בוודאי חיו שם לפחות מאז בניית אבווארה גיורגיס, שבה לקחו חלק על פי ההשערה, בסביבות המאה השש-עשרה. באופן דומה, היה וודאי גם גונדרוץ'- מאריאם אזור מגורים קדום של ביתא ישראל, למן התקופה שבה סייעו בבניית כנסייה זו, אך התאריך המדויק להתיישבותם אינו ברור. אזור התיישבות נוסף של ביתא ישראל על יד גונדר, בתקופה שלפני שלטון פאסילאדאס, כלל את אזזו ואת אבא- סמואל, הממוקמים בין גונדר ואזזו, שם ישבו לפחות מאז תקופת שלטונו של סוסניאוס, שבנה כנסייה באזזו. בשנת 1970 היתה באזזו קהילה אולם בקהילה זו לא ידעו מתי החלו אבותיהם להתגורר במקום. באבא- סמואל לא היתה כבר קהילה יהודית בשנים אלו.
 
תקופת גונדר החלה בשלטון פאסילאדאס (1632-1667) שבנה מבצר גדול (פאסיל גימב), אשר הפך מאוחר יותר לשטח המלכותי של מרכז העיר, מבנה קטן יותר ליד נהר הקהה (מרחץ פאסיל), שבע כנסיות, וגשרים אחדים. הוא ודאי נעזר בעובדים מביתא ישראל שכבר ישבו באזורים קרובים, כגון קאילה- מדה, או אבווארה, ולא העניק להם מתנות אדמה על יד אתרי הבנייה הללו. בנאי ביתא ישראל עזרו בבניית שני בנינים קטנים בשטח המלכותי, וכן בשתי כנסיות באזור גונדר, אבא -אנטוניוס וטדא אגזיאבהר אב, שהוקמו על ידי יוהנס I (1667-1682). אחד מן הבניינים במרכז העיר, הידוע בשם פקר-גמב (בית האהבה) מקושר בפולקלור עם יוהנס. בשנת 1679 בילה יוהנס שבוע בטדא, בפיקוח על הבנאים והנגרים שבנו את הכנסיה.
בשנת 1975, טענו שתי קהילות ביתא ישראל, אחת באבא- אנטוניוס מעבר לנהר הקאהה על גבעות צפון מערב העיר, והשנייה בטדא, מדרום לעיר, כי הן עדיין מחזיקות באדמות חזקה מתקופת יוהנס, אשר התקבלו על ידי אבותיהם כתשלום על בניית שתי הכנסיות הללו. הם טענו לקבלת 25 קלד אדמה בטדא, וכמות בלתי ידועה באבא -אנטוניוס.
המלך הבא, איאסו I (1682-1706) בנה מבצר גדול בשטח המלכותי, וכן שתי כנסיות, אחת מהן הינה דברה ברהאן סילאסה הגדולה והמפורסמת. ביתא ישראל עבדו בבניית בנינים אלו, אולם לא ידוע מה היה שכרם. איאסו I היה ידוע כמלך שחילק אדמות במשורה. זאת, וכן שמו כתורם אדמות רבות לכנסיות, מאששים את ההשערה כי בתקופת מלכותו התייצב מצב האדמות שבידי האנשים השונים בעיר, ובכלל זה ביתא ישראל, וכן הקמאנט, שסיפוריו מאשרים אף הם פרשנות זו.
העשור שלאחר רצח איאסו, שהתבצע ב1706-, התאפיין בחוסר יציבות פוליטית, ובו בנו המלכים מספר כנסיות, אולם לא מבצרים. דאווית (1716-1721) ובאקאפה (1721-1730), החייו את מסורת בניית המבצרים. באקאפה בנה ארמון גדול ושתי כנסיות, וסיים את החומה העצומה מסביב לשטח המלוכה במרכז העיר.
ביתא ישראל החלו בוודאי לגור בדאפאצ'ה באותה התקופה, שם קיבלו אדמה או שהיתה בידם אדמה שניתן תוקף לבעלותם עליה בתמורה לעבודתם על כנסיית דאפאצ'ה קידאנה- מהראת עבור באקאפה. ואולם אזור זה היה בשכנות לכנסיה מן התקופה שלפני פאסילאדאס, כנסיית ארבאטו אנססה, וכן לכנסיית דברא ברהאן סילאסה שנבנתה על ידי איאסו I. ייתכן שהחלו לשבת באזור עוד בתקופה שלפני פאסילאדאס, ואחר כך שונה שמו של האזור בתמורה לעבודתם עבור באקאפה.
איאסו II  ואמו מנטואאב היו השליטים האחרונים שביצעו עבודות בנייה מסיביות באזור גונדר. איאסו II בנה מבצר בשטח המלכותי ומנטואאב בנתה את כנסיית דברא סאהאי קווסקאם, כמו גם מבצר קרוב על הגבעה ממערב לעיר. ביתא ישראל בצעו את מרבית עבודות הבנייה. הם נזכרים ברשומות כאלו שבנו את מבצר איאסו עם גג הבמבוקים החצויים. אחדים מבנאים אלו הגיעו מקהילות מבוססות ולא קיבלו כל מענקי אדמה, אולם לגבי אחרים נזכר כי הם קיבלו אדמות בגלאגר, במרחק מה מגונדר.
 
חומר זה נלקח מספרו של ג'יימס קווירין: "ספורה של ביתא ישראל (ביתא ישראל) עד לשנת 1920", סיפור יהודי אתיופיה.
 
אזמץ' ובג'ירונד
על פי המסורת, קיבלו ביתא ישראל לא רק אדמות, אלא גם תארים כאות הוקרה על תרומתם הן כחיילים והן כאומנים. תארים אלו היו היבט משמעותי מבחינת ניסיונם של המלכים לקרב את ביתא ישראל אל המוסדות השלטוניים. מדיניות זו חיבלה בכל שריד של עצמאות פוליטית שעוד נותר לביתא ישראל, בסמן, וקרוב לוודאי שגם ברמת הכפרים המקומיים. מאותה תקופה, מנהיגיהם של קהילות ביתא ישראל היו אלו שקיבלו הכרה על ידי החברה השלטת ולא בהכרח אלו שהיו קשורים למשפחות השליטות מימי קדם.
ואולם, כמרי ונזירי ביתא ישראל המשיכו לתפקד באופן עצמאי בלא שיוטלו עליהם עיצומים מטעם השלטון האתיופי. מנהיגים דתיים אלו מילאו, קרוב לוודאי, את תפקידם בעיקר במרכזים הכפריים שמחוץ לאזור גונדר המרכזי. במהלך בנייתה והתרחבותה של גונדר, היו המנהיגים החילוניים מוערכים ביותר ונזכרו במסורות שבעל פה בצורה מסיבית הרבה יותר מאשר אלו הדתיים - אפילו במסורת שהועברה במסגרת המסורת שבעל פה של מוסד הנזירות. נראה כי במהלך תקופת הביניים של שלטון גונדר הוביל הקשר הקרוב והמכובד של ביתא ישראל עם המלכים להדגשת ההשתלבות הפוליטית וההתקדמות החברתית של אנשיהם, בעוד בתקופות שלאחר מכן חזרו הגורמים המפרידים לעצמתם משכבר.
מגוון התארים שקיבלו ביתא ישראל מדגים את קשת התפקידים הרחבה למדי שמילאו ביתא ישראל בתקופת גונדר ואת מעמדם החברתי. תמורת עבודתם כחיילים ואומנים קיבלו תארים כגון אזמץ' (גנרל), או אזז'יי (מפקד), שהיו בעלי הקשר צבאי ומינהלי מובהק, או את התואר בג'ירונד, שסימל עבור ביתא ישראל "מנהל עבודה". מסורת ביתא ישראל מדגישה כי באותה תקופה היו ידועים בעיקר כאזמץ' או אזז'יי, ולאו דווקא כבג'ירונד, שהיה האחראי על האומנים בלבד: האזמץ' היה מנהל מטעם הממשל ושלט על אנשים רבים, בעוד הבג'ירונד התקשר אך ורק לביתא ישראל. הבחנה זו תומכת במסורת ביתא ישראל, שהם זכו לקידום למעמד גבוה יחסית במהלך תקופה זו מאשר אי פעם קודם לכן או לאחר מכן, כגון המאה התשע-עשרה שבה היות ידועים בעיקר כבג'ירונד.
מצד שני, ממש כפי שביתא ישראל נותרו מסגרים ובנאים, וזכו בתארים הנמוכים יחסית של בג'ירונד, לצד אזמץ', הרי שאפילו אותם אנשי ביתא ישראל שזכו בתארים, לא התקדמו לעבר העמדות הגבוהות ביותר בהירארכיה השלטונית. רק לעתים רחוקות ביותר, אם בכלל, זכה בן ביתא ישראל שלא המיר את דתו להתמנות כמושל מחוזי, מה שהיה מוביל לשליטה על תושבים שאינם אנשי ביתא ישראל. הם אף לא מונו למשרת מושל סמן, שהיתה מבצרם כוחם הפוליטי משכבר הימים. יתרה מכך, במאה השבע-עשרה, נשלטה סמן בידי האגאפרי, שהיה לעתים קרובות חבר במשפחת המלוכה האתיופית. לקראת סוף המאה השמונה-עשרה, שלטה בסמן משפחה מביתא ישראל שהמירה דתה לנצרות, אבותיו של Dejazmach Webe.
מסורת ביתא ישראל מאשרת חלק נכבד מרשימה קטנה של מנהיגים שהיו ידועים כאזמץ' במהלך תקופת גונדר ומעט לפניה, ואולם לא תמיד ברור בתקופת מלכותו של מי חיו מנהיגים אלו. בתקופת מלכותו של סרסה דנגל (1563-97) למשל, נקרא אזמץ' אחד מביתא ישראל בשם סוראפל, ובתקופת מלכותם של סוסניוס (1607-32) ופאסילאדאס, נקרא אזמץ' אחר בשם זכריה.
לגבי מרבית משרות אלו לא נזכר מאום, אף כי על זכריה נאמר שהיה ראש הנגרים ויועץ חשוב למלכות בתקופת מלכותם של פאסילאדאס וסוסניוס.
על פי המסורת, היו אחדים נוספים מבין ביתא ישראל אשר נשאו את התואר אזמץ' בתקופת מלכותם של סוסניוס, פאסילאדאס ויוהנס I, ביניהם: ירמיה, שלמה, יעקב ובנו שמעון. ברשומות המלכותיות נקלע סוסניוס לעימות עם "ירמיה היהודי". יתכן כי זהו אותו אדם הנזכר במסורת שבעל פה לאחר התפייסותו עם סוסניוס. האזמץ' בן ביתא ישראל, שלמה, חי במאה השבע-עשרה. באופן מעניין, השם זהה, אולם האדם חייב להיות אחר מן היהודי הנכרי בחצר סוסניוס, אשר גרם למהומות לפני שגורש מן הארץ. ההיסטוריה הכתובה של ביתא ישראל מן המאה התשע-עשרה מתייחסת אף היא לאותו אירוע, אולם השם הנזכר הוא אברהם.
אזמץ' יעקב הגיע לגונדר מסמן בתקופת פאסילאדאס, וייתכן כי התיישב במחוז אבווארה. ייתכן כי זהו אותו אדם אשר מאוחר יותר עבר לטאדה בתקופת בניית הכנסייה שם, עבור יוהנס I, ואשר הפך למייסד קהילת ביתא ישראל בטאדה. ואולם, אפשר גם כי היה זה אדם אחר. בנו של יעקב, שמעון, הוכתר גם הוא בתואר אזמץ'. במחצית הראשונה של המאה השמונה-עשרה נזכרו בני ביתא ישראל החילוניים כאזמץ', למשל, מורד, בנו חזקיה, סברהין, ממו ושלושת האנשים הקרויים במסורת "האזמץ' הגדולים האחרונים": מנשה, אפרים וגונדריט. מנהיג נוסף מביתא ישראל בתקופת גונדר היה מלכה צדיק. חזקיה, ממו ואפרים נזכרו אף ברשומות ההיסטוריות של אותה תקופה, אך היות ושמות אלו לא היו יחודיים, הרי שאין לדעת אם הכוונה היא לאותם אנשים שנזכרים במסורת ביתא ישראל. ברשומות, חזקיה היה למשך זמן מה מושל סמן, אך במועד מסוים מרד במלך וטען כי הוא צאצא של אסה יעקב, המלך ממוצא ביתא ישראל למחצה, שמלך בתחילת המאה השבע-עשרה, ואשר מותו העיר טוענים רבים לכתר המלכות.
היו לפחות שני אנשים בולטים ששמם ממו. האחד היה אחיה של מנטוואב. הם מוזכרים ברשומות ההיסטוריות. קיקוויז ואפירם, המוזכרים אף הם ברשומות אלו, חיו בתקופת מלכותו של באקאפה ותחילת מלכות איאסו II. מקרה גונדריט הינו מעניין היות ובאופן כללי רק נשים מעטות מוזכרות. נאמר כי היא היתה קדרית שחיה בקאילה מדה, שם היה שוק הקדרות. היא היתה מנהיגת ביתא ישראל שם ואחותו התאומה של מנשה (אפרים היה אח נוסף שלהם). במסורת ביתא ישראל, בכל אופן, היא אינה יחידה במינה, היות וארבע נשים נוספות נזכרות כמנהיגות הקהילה: רחל, מילת, אברה ווארק, ורומן ווארק.
המקום הבולט יחסית של נשות ביתא ישראל אחדות במהלך תקופת גונדר רומז שוב על חשיבות תקופה זו להתפתחות החברתית של אנשים רבים בחברה. מעולם אחר כך לא נזכרה אישה כלשהי כתופסת משרה כה רמה, אף כי גברים אחדים הוסיפו לזכות ביתארים גם בדורות מאוחרים יותר. התפתחות הדרגתית זו מפתיעה עוד יותר לאור המעמדות הנמוכים כל כך שנשים החזיקו בהם בתוך מוסדות ביתא ישראל עצמה, להוציא את הסיפורים על יהודית במאה העשירית ועל המלכות הבאות שנקראו יהודית.
 
באופן כללי, מסורת ביתא ישראל מאשרת כי ארבעים וארבעה, או ארבעים וחמישה אנשים נתמנו כאזמץ' בתקופת גונדר. מידע נוסף קובע כי היו 150 יועצים ונושאי משרות בצבא מבני ביתא ישראל בתקופת מלכות פאסילאדאס. יהיה אשר יהיה מספרם המדויק, התקופה זכורה כתקופה בה נתמנו יותר בני ביתא ישראל למשרת אזמץ' או אזיי מאשר בכל תקופה אחרת לפניה או אחריה. אף כי אזמץ' היה התואר הגבוה ביותר שהושג, רבים מהם היו ידועים גם כבג'ירונד, תואר שעבור ביתא ישראל התייחס אך ורק למנהיג האומנים.
התואר הביתא ישראלי בג'ירונד אינו דומה, כפי הנראה לתאר המלכותי בג'ירונד, שבו התפארו שומרי האוצר, האריות והכתרים - כפי שנזכר ברשומות. מידע שבעל פה מאמהרה מאשר כי מנהלי העבודה של ביתא ישראל היו ידועים כבג'ירונד, אך שם נאמר כי נבחרו למשרה זו על ידי חבריהם העובדים ורק אחר כך קיבלו אישור מלכותי. המסורת האמהרית טוענת עוד כי הבג'ירונד אסף מסים מן האומנים, אך במסורת של ביתא ישראל נאמר כי לא היתה להם כל נגיעה למסים.
בג'ירונד מתחילת מלכות סוסניוס או פאסילאדאס היה דבזו. בין האחרים, במהלך המאה השבע-עשרה היו גם מאגאבי, צפניה, בג'ירונד אברהם, וטראבי יאנאל. מודיע אמהרי מאשר כי בג'ירונד טאקלו היה אדריכל בן ביתא ישראל בתקופת מלכות פאסילאדאדס, אף כי אינו נזכר במסורות ביתא ישראל. במאה השמונה-עשרה מתייחסות הרשומות ל"ראש הנגרים, בג'ירונד ישעיהו", שעבד בכנסיה דברה שהאי קווסקוואם, אשר נבנתה על ידי המלכה מנטאוואב בתקופת מלכותו של איאסו II (1730-55). מסורות ביתא ישראל מזהות את בג'ירונד ישעיהו כבן ביתא ישראל, ויוצרות בכך הקבלה בטוחה כמעט לחלוטין בין המסורת הכתובה לזו שבעל פה.
וכך, בתקופת גונדר, נהנו ביתא ישראל מהערכה עבור כישוריהם בתחום הלחימה והאומנות, וזכו ביתארים אזמץ' ובג'ירונד. תארים אלו ממחישים את תהליך ההשתלבות וההתקדמות שהתרחש. אולם בכל מקרה, המסורות העיקריות והרשומות הכתובות אינן מזכירות כי ביתא ישראל קיבלו את המשרות הגבוהות ביותר האפשריות, גם לא בתחום התארים שניתנו להם. כאזמץ' הם היו יועצי המלך, על פי המסורת שלהם, אך לא מונו למשרות שלטון מחוזי. כבג'ירונד, הם היו מנהלי עבודה אך לא היו שומרי האוצר, האריות והכתרים, כפי שעשו רבים מאלו שנזכרו כבג'ירונד ברשומות. בשני התארים הם היו קשורים באופן ישיר, ועל כן כמובן גם תלויים, במלכים. הגבול העליון למינויים אלו הפך להיות ברור בתקופות הבאות כאשר חל כרסום במעמד המונרכיה, שהשפיע כמובן לרעה על ביתא ישראל.
המינוי למשרות היה חשוב להמשכיות תהליך היווצרות הכתות בשני מובנים: הוא הביא את ביתא ישראל, לפחות בתקופת גונדר, קרוב יותר אל המוסדות של החברה השלטת, במידה כזו ששוב לא נתפסו כישות פוליטית נפרדת, אלא כחלק נוסף של המדינה האתיופית. כמו כן, ייתכן כי היחסים ההולכים ומתהדקים בין ביתא ישראל למונרכיה נתפסו כביטוי ליחסי הכת הגוברים. המונרכיה סיפקה אפשרויות תעסוקה כבנאים ונגרים בבניית כנסיות חדשות ומבצרים, וכחיילים, ובכך התנהגה בעיקר כ"נותנת חסות" לביתא ישראל כנגד התקפות או רדיפות מצד החברה העיקרית. במקרה זה, הכתות התפתחו בד בבד עם שלטון מרכזי חזק.
 
יחסי ציבור ומדיניות אימפריאלית
הן יחסי הציבור בעם והמדיניות האימפריאלית לגבי יחסים אלו תרמו להתפתחות ביתא ישראל ככת מקצועית. ואולם, בעזרת קרנות נוספות שהתקבלו מאת איגוד ההתיישבות היהודית באנגליה, הצליח יונה לאייש 17 משרות הוראה ב8- כפרים, אשר לימדו בסה"כ 668 תלמידים בשנת הלימודים 1966-7.
בשנת 1962 הגיע רופא ישראלי צעיר בשם ד"ר הראל בכדי לייסד תחנות רפואה לביתא ישראל, ויונה ואנוכי עזרנו לו להתגבר על הקשיים שנערמו בפניו על ידי משרד בריאות הציבור האתיופי (שם עבדתי אני על פרוייקט AID). אחיו הצעיר של אשת יונה, גטאהון טלאהון, שהיה עוזר רפואי, אימן בתי חולים באדיס אבבא, כשהוא מלווה את ד"ר הראל כמדריך ועוזר רפואי בכפר אמבובר. כפריי הביתא ישראל היו כה נלהבים למראה הלנד-רובר של ד"ר הראל המגיע לקצה הגבעה, עד שבפברואר 1963 בנו שביל באורך 12 ק"מ בעזרת ידיהם בלבד, על מנת לאפשר לו נסיעה נוחה. מקור מים מוגן עם צינור נבנה באמבובר. הדרך אפשרה גם בניית בית ספר מאבן, בית כנסת מאבן עם גג מפח גלי, שהיו מוגנים יותר מסכנת שריפה בידי בעלי אדמות בלתי ידידותיים או שכנים שונאים.
השערותיו של טאמרט עמנואל הוכחו כנכונות. בנוסף לגביית דמי חכירה גבוהים יותר, חששו בעלי האדמות מהרפורמה בחוקי האדמה שאמורה היתה לשחרר את האריסים, וניסו לפנותם קודם לכן. לאור הצורך הדחוף באדמה חדשה לעיבוד, קיבל יונה את הצעתו של השליט לאדמות השפלה הפוריות, שברובן היו בלתי מיושבות עקב המלריה, במחוז ארמצ'והו הסמוך לגבול הסודני. החקלאים הפאלאשים הצעירים הגיעו כשהם מצויידים בתרופות מדכאות מלריה, בכדי לבאר את העצים בשטח של כ20,000- הקטאר. בינואר 1969, כאשר יובשה האדמה והיבול באדמות הרמה נאסף, החלו לעבד את שטחי השפלה והיבול שנאסף הניב די בכדי לכסות תשלום עבור טרקטור.
ואולם בגיל 70, שוב נקרע יונה מחיי הלימוד השלווים שאותם בחר. התקפות אלימות מסיביות נערכו באתיופיה כנגד אריסים דוגמת הביתא ישראל, אשר עשויים היו ליהנות מהרפורמה החדשה בחוק האדמות (ראה הפרק הבא). במקום להגן עליהם, בחרו השלטונות המקומיים בגונדר, שלא יכלו לאכוף את החוקים החדשים, להתייחס אל אנשי הביתא ישראל כאל שעירים לעזאזל, אסרו, עינו והרגו בהם. קריאות נואשות להגירה המונית לישראל הגיעו לאוזני העולם החיצון בשנות השבעים המאוחרות של המאה העשרים. כאשר ראו בני הביתא ישראל כי העזרה מבוששת לבוא, החלו לברוח ברגל ל"ארץ שכנה", הידועה היטב, לסודן.




קישורים פנימיים
חיי הדת
עמוד הבית
מפת הזמנים
משפחה
גינאולוגיה
ספריה
הצוות
בהלצ'ין
הקשר עם קהילת ביתא ישראל
תולדות
גילויים
ביתא ישראל
גיאוגרפיה ודימוגרפיה
מצב הפולטיקה
שלטון מיניליק
שלטון האיטלקי
שלטון היילה סילאסי
שלטון מנגסטו
עלייה
עליית הקבוצה הראשונה
מבצע משה
מבצע שבא
גיאוגרפיה ודימוגרפיה
מאבק ביתא ישראל
גטייה ירמיה
טמרת עמנואל
טדסה יעקב
מלסה טקלה
ראובן ישעיה
יונה בוגלה
ההתיישבות
אורח החיים
חיי הדת
השפה
הליבוש ,צורת הלבוש ובגדים מיוחדים
תפריט אוכל
הרגלי אכילה ,מאכלים ומשקאות
מוסיקה יום יומית
כלי נגינה
הלכה ומנהגים
הטקסים
הקרבן
חגים ומועדים
קדושת השבת
ראש השנה
שמחת תורה
חנוכה
הסיגד
לתרום
להתנדב
תנאי שימוש
זכויות יוצרים
מאבק ביתא ישראל
חברים
החברה
שינויי מינוחים
עמוד הבית
עמוד הבית
עמוד הבית
עמוד הבית
בהלצ'ין
הצוות

| מפת אתר | צור קשר | גלריה | תנאי שימוש | זכויות יוצרים | לתרום | להתנדב | כתבות | פורום | תרבות | היסטוריה | בהלצ'ין | עמוד הבית |
כל הזכויות שמורות לעמותת בהלצ'ין © 2009 | עיצוב,תכנון ,בניה ואחזקת אתר סמואל יעקב | ניהול המידע באתר עמותת בהלצ'ין